חרדה

כאשר הנסיונות לטפל בחרדה באמצעות רגיעה, נשימה עמוקה, דמיון מודרך מרגיע ובכלים אחרים נכשלים הרפואה הכולית מציעה טיפול בשני רבדים –

הבעה רגשית ישירה וחשיבה פרדוקסלית.

הבעה רגשית ישירה

כאשר תינוקות נפגעים, לפני הבכי, הם נושמים נשימה מהירה ושטחית. הנשימה הדומה לנשימת כלב, בניגוד לנשימה עמוקה, מציפה רגשות מודחקים וחסומים. מבוגרים שינשמו באופן הזה – נשימה מהירה ככל האפשר, שטחית – שלוש דקות לפחות, יחוו לרוב הצפה של רגשות מודחקים. הרגשות יעלו בצורה פיסית, ככאב ראש חזק, זרמים בגוף, תנועות לא רצוניות, לחץ בחזה ושלל סימפטומים פיסיים שמקורם ברגשות שהודחקו. כאשר ממשיכים בנשימה המהירה ומדמים שנושמים אל תוך התחושה – לתוך כאב הראש, הלחץ בחזה וכו', הסימפטום הפיסי הופך לאט לרגש המקורי שהודחק ומתבטא בצורה של בכי עמוק, צרחות, רעד, הזעה, שאגות זעם ולעיתים (בפחד עמוק) הקאות.

אנשים הסובלים מחרדה, על פי תפיסה זו, מדחיקים פחד, או, בשפה פשוטה – לא יודעים לפחד בכיף.

הפחד, בניגוד למקובל לחשוב, הוא רגש חיובי.

אנחנו משלמים כסף כדי לפחד במגלשות מים, רכבות הרים, סרטי אימה. התחושה הבריאה של פחד היא תחושה של זרימת חיים, רטט חיים ועוצמה. התחושה המשתקת אותה אנו מכירים ברגעי אימה איננה פחד היא הדחקה של פחד. 

כלומר על המטפל ללמד את האדם החרדתי לפחד.

בספר הילדים, המופלא, ''מדיקן והספוגית מיוניבקן'', מתארת הסופרת, אסטריד לינדגרן, את מדיקן, גיבורת הספר, בסיטוציה מחרידה, בה היא נאלצת לטפס על עץ כדי לברוח מפרים צעירים המאיימים לתקוע בה את קרניהם. בעודה על העץ מבוהלת מהפרים הממתינים למטה, פורצת סופת ברקים עזה.

מדיקן מבוהלת עד לשד עצמותיה אבל, ''מתחת למדיקן המפוחדת נמצאת מדיקן אחרת, היושבת שם ונרעדת מעונג נסתר, על שמשהו יכול להיות כה מחריד ויפה וכה מסוכן וכה נהדר ושוב היא מרגישה את החיים מפעפעים בתוכה''.

כולנו למעשה סובלים מרמה כזו או אחרת של חרדה. הרגע בו הפסקנו להנות מהפחד הוא הרגע בו הפסקנו לחיות באמת.

אצל החרדתיים, למזלם, הדבר מגיע לרמה גבוהה הדורשת טיפול.

זהו מזל משום שמי שהדברים אינם מגיעים לקצה כזה אצלו יכול לבלות חיים שלמים בלי לחיות באמת, במובן המלא של המילה.

בטיפול הכולי בחרדה המטפל מכוון את הסובל מחרדה לנשום באופן התינוקי, נשימות מהירות ושטוחות, לאורך זמן (בין שלוש דקות לארבעים) ולבטא את הרגשות העולים בתוך הנשימה המהירה.

נשים לרוב יפנו לבכי לגברים יהיה יותר קל לבטא זעם.

הדגש, ברמה זו של הטיפול יהיה בהבעה של פחד גולמי טהור – כפי שתינוקות מבטאים אותו – ברעד וצרחות גבוהות.

לעיתים המטפל יכוון את המטופל לבטא פחד גולמי כזה בצורה מלאכותית, קרי, לעבור מנשימה מהירה לרעד חזק בגוף ונקישות של הלסת – כמו בתגובה לקור עז – ולצרחות גבוהות ארוכות (אם הקליניקה קרובה לשכנים ניתן לבקש מהמטופל לצרוח לתוך כרית – זה אפקטיבי באותה מידה).

לאורך זמן – לעיתים לאורך כמה חודשי טיפול, כאשר ההדחקה עמוקה – יוכל המטופל לבטא פחד באופן זה בחופשיות ואז, לרוב, תהיה ירידה משמעותית בחרדתיות, עד כדי העלמות של החרדה.

המטפל ינחה את המטופל לטיפול עצמי בדרך זו לפחות עשר דקות ביום, ואידאלית לעשר דקות פעמיים ביום.

חשיבה פרדוקסלית

כולנו נוטים, ברמה זו או אחרת, לחשיבה בלתי רציונאלית שמקורה ברגשות לא מבוטאים.

הפחד המודחק ''מתלבש'' בחשיבה כזו והאדם נעשה מודע למחשבות טורדניות בעלות גוון הזוי/מטורף.

חרדה ממקומות סגורים (קלאוסטרופוביה) יכולה להתבטא במחשבות כמו – ''המעלית בוודאי תיתקע'', ''אם אכנס למערה אמות מחנק'' וכו'.

לרוב האדם ינסה להרגיע את עצמו במחשבות הפוכות – ''אף פעם לא נתקעת במעלית ואין סיבה שזה יקרה דווקא הפעם'', או ''אף אחד לא מת מחנק במערה הזו ואין סיבה שאתה תמות'', ובאותו אופן אנשים שאיתו לרוב ינסו את הקו הזה של ''יישור המחשבה'' או ויכוח רציונאלי איתה.

זה לא יעבוד בדרך כלל משום שזו אינה מחשבה באמת, זהו רגש ''מולבש'' במחשבה[1]. 

עם רגש לא ניתן להתווכח כפי שלא ניתן להתווכח עם תינוק בן שלושה חדשים הפורץ בבכי. 

כאשר נותנים אישור והעצמה למחשבה הטורדנית היא משתחררת והרגש שתחתיה יכול להשתחרר. 

המטפל יכול לומר לסובל מחרדת מקומות סגורים למשל -
''אין ספק שהמעלית תתקע'', או ''אני בטוח שאתה תמות במערה הזו''.

בחרדה, ברובד המחשבתי שלה, מחשבות העצמה פרדוקסאליות – ''הפוכות'', יכולות להוות תרופה של ממש למעגל החרדתי של בריחה מפחד היוצרת פחד גדול יותר היוצרת בריחה גדולה יותר היוצרת פחד גדול יותר וכן הלאה...[2]

דוגמאות להעצמה מחשבתית פרדוקסאלית:

[1] ההבנה הזו נובעת מתפיסה של האדם כבנוי מחמש שכבות, כמו שכבות בגזע עץ – פיסית, רגשית, מנטאלית, רוחית (psychic) ורוחנית. 

[2] היסוד לגישה זו מצוי בלוגותירפיה – שיטתו של ויקטור פרנקל, ומובא באופן מלא בספר ''הזעקה הלא נשמעת למשמעות'' בפרק ''התכוונות פרדוקסלית ודה רפלקסיה''.